מרם יבוא ושיווק בע''מ נ' המספק טמרה לחמרי בנין (1995) בע"מ

פסק דין

בפני תביעה שטרית שהחלה בהגשת שיק לביצוע בלשכת ההוצל"פ בחיפה בתיק 02-66681-10-2.

מדובר בשיק ע"ס 34,303 ₪ ז.פ. 5.11.10 שנמשך מחשבון הנתבעת 1 לפקודת חברה בשם א.מ. תיסיר שווק בע"מ ואשר נחתם על גבו בערבות אישית של החייב 2 מר ג'אברין חסן שלא הגיש התנגדות. על גב השיק יש חותמת הנחזית להיות של הנפרעת עם חתימה על גביה.

השיק חולל ב"נ.ה.ב.".

לגרסת התובעת מפי מנהלה מר מועדי מרואן,הגיע הנתבע 2 ביולי 2010 למשרדיה,הציג עצמו כמנהל הנפרעת וביקש לבצע ניכיון על השיק. החייב 2 חתם כערב לשיק ומר מועדי צלצל לנתבעת 1 ע"מ לברר האם השיק תקין,הוא התבקש לשלוח העתק מהשיק בפקס,עשה זאת ולטענתו קיבל אישור שהשיק תקין ואז ביצע את העסקה ועל סמך האישור שקיבל. הוצאה חשבונית מס נכיון/קבלה מס' 8609 והכסף נמסר למר ג'בארין (הכל לפני שהודיעה הנתבעת שיש בעיה עם השיק).

לטענתו אוחזת התובעת כשורה בשיק והוא מביע תמיהה על התנהלות הנתבעת ומעלה אפשרות לקנוניה בינה ולבין הנפרעת .

הנתבעת 1 מצידה טוענת מפי מנהלה מר ראיף עטא ח'טיב כי השיק הוצא לפקודת חברת תיסיר הנ"ל בגין סחורה שהאחרונה סיפקה לה. היה מדובר בשיק דחוי לכ-4 חודשים שנשלח בדואר. במהלך יולי 2010 פנתה אליו חברת תיסיר והודיעה כי השיק אבד. הנתבעת דאגה לבטל את השיק והוציאה לחברת תיסיר שיק חדש חלופי שגם הוצג לפירעון ונפרע. גרסה זו נתמכת גם בתצהיר מנהלה של חברת תיסיר.

משכך טוענת הנתבעת כי אין לה שום חבות שטרית מול התובעת,ביניהן לא התקיימה שום התקשרות ומוסיפה וטוענת כי חתימת חברת תיסיר על גבי השיק מזויפת ולכן למעשה השיק לא היה בר הצגה לבנק.

גרסת הנתבעת מגובה גם היא במסמכים.

בדיון הגיעו הצדדים להסכמה על העובדות שפורטו בתצהירים וכן על כך שאכן פנתה התובעת לנתבעת,ביקשה אישור ביחס לשיק,העתק השיק נשלח בפקס לנתבעת והיא מצידה אישרה אותו.

לאחר פרק זמן שלא היה זכור למצהיר הנתבעת ואשר נקבע לצורך ההסכמה הדיונית כפרק זמן שבין רבע שעה לשעה וחצי,חזרה הנתבעת לתובעת ומסרה לה שלאחר שיחה עם הנפרעת מתברר שהשיק לא הגיע כלל לידיה.

לאחר ששוב לא היתה מחלוקת עובדתית בין הצדדים הגיעו הם להסכמה לפיה יוכרע התיק על יסוד סיכומים בכתב שהוגשו,משכך לא יקבעו ממצאים עובדתיים וממילא השאלה היא שאלה משפטית .

בסיכומיהם חזרו הצדדים על טענותיהם,התובעת הדגישה מספר פעמים כי הסתמכה על אישור הנתבעת בדבר תקינות השיק ושינתה את מצבה לרעה ואם התרשלה הנתבעת הרי אין לה אלא להלין על עצמה. הנתבעת מצידה הוסיפה בטיעוניה כי השיק שנשלח אליה היה חתום על גבו והדבר גרם לה לטעות מחד ומאידך ממילא עסקת הניכיון "גובשה".

יובהר,מעצם ההסכמה הדיונית והמסמכים שהוגשו הרי אין חולק כי התובעת קיבלה לידיה שיק שעל פניו נראה תקין כלומר שכל הפרטים בו מולאו,יש חותמת היסב התואמת את שם הנפרעת,המוסר הציג עצמו כמנהל הנפרעת,התובעת קיבלה אישור לשיק מהנתבעת ונתנה תמורה בגינו.

עמדת הדין באשר לשאלה העקרונית בדבר כוחו של שטר שנמסר לאוחז עם חתימת היסב מזויפת נוטה להגן על המושך דווקא קרי על הנתבעת,אלא שבתיק שלפני הנסיבות שונות מקצה לקצה,אומנם לכאורה חתימת ההיסב מזויפת (וזו נקודת המוצא בשים לב לויתור על חקירות והראיות שהוצגו) ברם לא מדובר באוחז או נוטל שטר בלוקח על עצמו סיכון אלא במי שנטל שטר לאחר שבירר עם המושך כי השטר תקין והאחרון אישר לו שכך הדבר,קל וחומר כשלמעשה יכול היה המושך לברר את הדברים לאשורם אך במקום להמתין עם תשובתו לאחר שיבצע בירור,אישר תחילה ואח"כ כאשר היה מאוחר מדי הודיע כי הוא חוזר בו מהאישור ונרחיב:

בהיעדר כל טענת הגנה, די באחיזה בשטר כדי להעניק לאוחז זכות על פיו (סעיף 37(1) לפקודת השטרות). אם העושה והערבים מעלים טענת הגנה יש לבחון אותה לגופה: על טענות הגנה "יחסיות", כגון הטעיה וכישלון תמורה, יוכל האוחז להתגבר אם יבסס את מעמדו כאוחז כשורה (סעיף 37(29 לפקודת השטרות), אך כנגד טענות הגנה "מוחלטות", כגון זיוף או פירעון כשורה, גם אחיזה כשורה לא תועיל.

(ראה רע"א 2443/98 מאיר ליברמן נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ (1999), פ"ד נג(4) 804, עמ' 811 פסקה 8)

כבר נפסק שאוחז ואפילו הוא אוחז כשורה, אשר רכש את השטר לאחר הזיוף, לא יוכל לקבל קניין בשטר, גם לא כלפי מי שחתם עליו כדין לפני הזיוף ולעניין זה אין חשיבות למעמדו של רוכש השטר. (ע"א (ת"א) 2814/01 בנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נגד י. אליאס בע"מ שירותי חשמל ואלקטרוניקה)

המונח "אוחז" בדיני שטרות שונה מהביטוי "מחזיק" בדיני הקניין הכללים.

סעיף 1 לפקודה מגדיר "אוחז" כ"מי שהוא הנפרע או הנסב של שטר או שטר חוב ומחזיק בו או מי שהוא המוכ"ז". מההגדרה עולה כי פלוני ייחשב לאוחז בהתמלא שני תנאים: הוא מחזיק בשטר, במישרין או באמצעות שומר, והוא הנפרע או הנסב של השטר. שני התנאים נדרשים בשטר לפקודה, ואילו בשטר למוכ"ז קיימת זהות בין האוחז לבין המחזיק. (שלום לרנר, דיני שטרות, מהדורה שנייה התשס"ז-2007 (להלן: "לרנר")עמ' 206.